towndwarf

(My hebrew moaning :-))

פעם אחרונה שכתבתי עברית - היתה כמה מלים, כהודעה לפקיד הבנק, באפריל. אני שוכח אותה. ככל דבר שאין שימוש בו, משמעותו נמחקת, נמחצת בין שיני הזמן.

הנסיעה ל"מקורות האהבה" הביאה תועלת במקום להיות סתם עוד טיול.
מצאתי אישה שתהיה לצידי, עבודה שרציתי, אך לא את ה"בית לעצמי".
אפשר לדבר הרבה ללא תועלת – למה ואיך, אך הסיפור הוא כזה מוזר, שאני מרגיש פשוט תקוע. לא ידוע לי על קיומו של המקום (מדינה) שיהיה באמת "הבית" למשפחה החדשה שלי.
הנתון: אניף אוליה (אולגה), ביתה הקטנה נאסטיה (בת חמש) והילד הבדיוני שנביא לעולם.
בעיה: אוקראינה זו המדינה האהובה על אוליה, מקום העבודה האופטימלי שלה ולא המדינה שלי.
אפשר להגיד הרבה מלים – למה אוקראינה לא יכולה להפוך לבית שלי, בסופו של דבר הכל מתכנס למספר החברים. "מולדת – זה מקום בו יש חברים". כאן לא רק שאין לי כאלה בחצי שנה שאני כאן – זיהיתי רק דבר אחד: אני לא שייך לכאן.
נשאלת שאלה אחת – למה שלא אקח את אוליה וניסע לישראל?
התשובה היא שחשבתי שאוכל להשיב בחיוב, אך האפשרות הזאת פשוט פסולה.
לאוליה אין חיים ללא העבודה שלה (היא אשת עסקים, מתעסקת בפרסום, עובדת מול עיתונאים וחברות גדולות). במדינה אחרת היא פשוט אפס מאופס ללא שפה.
באף מדינה אני לא רואה דרך למצוא עבודה הוגנת כזו שאוכל להאכיל ארבע נפשות וגם לתת מעמד כלכלי שווה (לנוכחי) לאישה שלי.
כל יום אני רואה בחלומות סיוטים משנות העליה הראשונות שלי, אך היום גם המשפחה החדשה שלי מופיע בהם.
מה אני צריך לשיפור המצב? הכל פשוט מאוד: או באוקראינה להרוויח לפחות $3000 נקי, או למצוא בישראל (או בכל מדינה ארופאית אחרת) עבודה עם רווח נקי של $4000
בעסה.
פשות חרא אולמי בהתגלמותו.
דרך אגב: אני אכשיו עובד כמנהל מוצר בתחום הגנה מפני חדירות למחשבים דרך אינטרנט ווירוסים.
אוליה – PR בחברת מיקרוסופט ובחב' סמסונג בקייב.
המשכורות שלנו אולי נחשבות גדולות מאוד למימדים של המקום, אך קטנות ממשכורת האחרונה שלי בישראל.

התעייפתי מעברית...
בכל שאלה שהיא – נא שאלו אותי, יש המון דברים שלא דיברתי עליהם...
כמעת שכחתי – תמונות:
חלון ממקום העבודה שלי: 2004-10-28.View from my office window